מכל הגורמים שמאטים פרויקט הפקה, בריף לא ברור הוא מספר אחד.

לא ציוד. לא מזג אוויר. לא תקציב. בריף.

כשיש בריף ברור, כולם מדברים על אותו פרויקט. כשאין, כל אחד ממלא את החסרים בדמיון שלו, ובסוף מתגלה שהגבינה לא הייתה ממש על הסנדוויץ׳.

מה חייב להיות בבריף

1. מה רוצים שהצופה יעשה אחרי שראה?

זו השאלה הכי חשובה. לא “מה אנחנו רוצים להגיד”, אלא מה הצופה עושה אחרי שסיים לצפות.

דוגמאות:

“לחיצה על ‘לקבלת הצעת מחיר’”
“לגשת לסניף”
“להרגיש שרוצה לעבוד אצלנו”
“להגיד לחבר/ה ‘ראיתם את זה?’”

תשובה של “שיכירו את המותג” היא לא תשובה. צריך יותר מדויק.

2. מי הקהל? (אחד, לא רשימה)

“כולם” זה לא קהל. “מנהלי שיווק בחברות בינוניות-גדולות שמחפשים חברת הפקה אמינה” זה קהל.

ככל שהתיאור מדויק יותר, כך התסריט יכול לדבר אליהם ישירות. כשמנסים לדבר לכולם, לא מדברים לאף אחד.

3. מה המסר האחד?

אחד בלבד.

אם יש שלושה מסרים שווי חשיבות, לבחור אחד ולדחוף אותו. האחרים יכולים להיות secondary, אבל יש הוק ראשי ברור.

4. מה הטון? (עם דוגמאות)

“חם ומקצועי” אומר משהו שונה לכל אחד. עדיף להגיד: “כמו הסרטון של Airbnb ב-2022” או “כמו פרסומת של Volkswagen, לא של Sprite”. רפרנסים חוסכים אלפי מילים.

5. פרטים טכניים

אורך משוער: 30 שניות? 90? 3 דקות?
פלטפורמות: YouTube, Instagram, TikטOK, TV, שילוב?
רזולוציות: רוחבי בלבד? וגם ורטיקל?
תאריך אספקה ותאריך אוויר
תקציב (אפשר טווח)

6. מה לא לעשות

זה חלק שרוב הלקוחות שוכחים לרשום.

“אל תציגו מתחרים ישירות”, “אל תשתמשו בצבע אדום”, “הצוות שלנו לא אוהב קצב מהיר מדי”. כל הגבלה שמציינים מראש חוסכת סבב תיקונים בסוף.

מה לא לכלול בבריף

הכל. רוב הבריפים שאנחנו מקבלים ארוכים מדי.

עשרה עמודים של היסטוריית החברה זה לא בריף, זה ספר. מה שחשוב זה 6 הנקודות למעלה, בנקיות, במשפטים קצרים.

הפורמט שעובד

פרויקט: [שם]
לקוח: [שם חברה]
מטרה: [מה הצופה עושה אחרי שצפה]
קהל: [תיאור אחד מדויק]
מסר עיקרי: [משפט אחד]
טון: [3 תכונות + רפרנס אחד]
פרטים: [אורך / פלטפורמה / רזולוציה / תאריך אוויר]
תקציב: [טווח]
לא: [מה לא לעשות]

זהו. אם אפשר למלא את הפורמט הזה, יש לכם בריף שעובד.

רוצים לבדוק את הבריף שלכם לפני ששולחים? שלחו לנו ונגיד לכם אם חסר משהו קריטי.